מילדות חינכו אותנו להתנהג בנימוס, להקשיב לאחר, להיות רגישים למי שסביבנו.
יחד עם זה לימדו אותנו בעיקר מה לא.. לא לעשות את זה.. לא להגיד את זה.. בקיצור:
להתנהג בהתאם"
בהתאם למה?
יש את עניין ה"מה יגידו" שהוא חזק לעתים מכל דבר שאפשר לדמיין.
גם אם גדלתם בעיר הגדולה ואפילו עוד יותר אם גדלתם במקום קטן עם חברה סגורה,
המושג הזה תופס עוד המון משקל ומנהל את החיים לגמרי. הוא דבק בכל, במחשבות,
בעשייה.. למען האמת הוא די מנהל את החיים ולאט לאט מבלי משים הוא הופך
להיות כמו צל שמלווה כל תחושה ולעתים מאפיל ומחשיך את המחשבות
החיוביות או את התחושות האחרות שמנסות לצאת ולבטא עצמן.
כולנו חווינו זאת, התחושה של להיות ילד/ה טוב/ה או פשוט "להיות בסדר"
חילחלה לכל דבר בחיינו וניהלה את מעשינו.
למעשה תחושה זו היא המנהלת הראשית שלנו!
התפיסה הזו של "מה יגידו" ו"להיות כמו כולם" היא חלק משמעותי מאוד בחיינו.
למדנו להתנהג בהתאם לחוקי המקום על חשבון התחושות והרצונות
האמיתיים שלנו.
הטשטוש הפך כל כך גדול עד שהשארנו את הרוב בבטן ואפילו לא ידענו
שכך עשינו.
בגלל שלא ידענו אחרת – הבלגנו, שתקנו והתחלנו לדבר במשפטים שנחקקו
ונצרבו בנו עם השנים.
לכולנו יש הרבה מאוד משפטים כאלה בנושאים מאוד מהותיים של החיים.
זה דומה לזכרון ילדות שאנחנו לא יודעים אם הוא זכרון שלנו או סיפור
ששמענו ונחקק בנו כזכרון. ואנחנו מנכסים אותו לנו ומדברים אותו.
אם יש מקום בגוף שנפגע מהכעס איפה הוא?
איפה נמצא הבית של הכעסים בגוף?
נסו רגע לדמיין סיטואציה מכעיסה או מרגיזה ותתחברו רגע לתחושות
הגוף שלכם, איפה מתכווץ כשאתם חווים זאת? איפה בגוף אתם מרגישים את הכעס?
האם זה בבטן? בבית החזה? בגרון?!!
מה קורה אם אתם שומרים הכל בבטן ולא מדברים על מה שמציק ומפריע לכם?
מה קורה אם אתם לא מודים בפחד או בתחושות אחרות?
איך אתם פורקים את הכעס?
ואם אתם לא עושים זאת ושומרים את הכעס בפנים, מה קורה לכיווץ הזה בבטן
שתוקע הכל בפנים.
ואולי הקול שלכם לא מצליח להשמע?
אם אתם לא מוציאים שום דבר החוצה אז בעצם הכל נשאר בגוף.
מה קורה לאחר ששנים הבלגתם ושתקתם ולא התפרצתם? בסופו של דבר זה
כנראה יוצא כשאתם כבר לא יכולים יותר. ואז זה כבר יוצא בפיצוצים, עצבים
והרמת קול.
זאת בהחלט גם דרך לפרוק, רק שהיא לא מבוקרת, ולא תמיד עושה את השחרור הרצוי.
לעתים קרובות היא עושה יותר נזק כי היא עלולה לפגוע בסביבה הקרובה לכם ביותר ולגרום
לתחושות קשות נוספות ולכעס עצמי.
ידוע כי ברוב המקרים אנחנו עושים זאת דווקא בבית עם היקרים לנו ביותר.
אם רוב הזמן אתם לא חולקים את הצרות שלכם עם איש, גם לא עם הקרובים לכם ביותר,
אפילו לא עם חברים ובטח שלא עם ההורים שלכם, מה שלומכם?
גם בשפה שלנו השתרשו עם השנים ביטויים הקשורים לתחושות אלה: "לשמור בבטן",
"יש לו בטן מלאה עליו" "תחושת בטן" או "מחנק בגרון".או "עלה לו לראש"
שימו לב שבטן מחוברת גם להתרגשות ופחד ולחץ.
אז איך מוצאים את המקומות האלה שיושבים לנו בגוף?
אותם רגשות שלא מוצאים פורקן שמכווצים ומכאיבים?
אולי ככה חונכתם וגדלתם: שלא ידעו, שלא ישמעו,שאף אחד לא יראה אתכם בחולשתכם.
לא לדבר על זה.. שאף אחד לא ידע! אתם בולעים,מכילים, ושותקים.
והחיים עוברים.. השנים חולפות ויש לכם מצבור ענק בבטן של תסכול ושל כעס,
של אשמה או של פחד. של מועקה ושל כאב.
טונות של כעס יכול להתיישב בבטן בלי שתדעו אפילו ולנהל לכם את ההרגשה.
רגשות אלה ש"מתיישבים בגוף" לאורך זמן רב, עלולים לעשות שינוי משמעותי גם בגוף הפיזי.
רגשות שלא פורקים מתיישבים בגוף בעיקר בבטן וגם באיברים אחרים ועלולים לגרום לכל מיני תופעות ומחלות.
למשל מחלות שמקורן בבטן מכווצת וקשה כמו מעי רגיז, או מחלות מעיים.
מחלות שעלולות להתיישב בגרון, בעיקר כשיש קושי בביטוי עצמי או כעס שלא מוצא דרך החוצה,
אז חווים אובדן קול או צרידות או דלקות גרון חוזרות. חלק מאוד משמעותי מהרגשות האלה
יושב גם על הכתפיים והגב ונותן אותותיו בכאב כרוני או כאב מתפרץ.
שימו לב: כאב הוא מנגנון הגנה שבא להתריע על משהו. הקשיבו למה שהוא רוצה להגיד לכם
האם עכשיו לאחר שקראתם זאת תמשיכו להתנהל אותו הדבר?
האם תהיו מוכנים למצוא דרכים טובות ומעצימות לשחרור הכאב?
ואם אגיד לכם שאם תמשיכו ככה, בסוף זה עלול להרוג אתכם.
כשאנחנו לא מדברים ולא מבטאים יש לזה מחירים קשים:
מחיר פיזי: כמחלה כמו אלרגיות, נגעים בעור, בעיות לב, סרטן, מיגרנות,
כאבי גב אובדן קול והרבה כאבים בכלל.
מחיר רגשי: פגיעה בקרובים לנו והרס היחסים עם הקרובים לנו. קושי בביטוי
עצמי שמשמעותו לא לשתף או לדבר וזה עלול ליצור מרחק,
קצר בתקשורת, אי הבנה ובסופו של דבר הרס שלהקשר.
זכרו:
אתם אלה שגורמים לכך. המחשבות הן שלכם, כך גם האמונות שלכם.
אתם גם יכולים לעצור את זה!
קראו כאן על הדרכים לשחרור כעסים
