הסיפור הזה מבוסס על אמת לאמיתה והוא ממחיש
ביתר עוצמה את המשמעות וההשפעה שיש למעשינו,
ליחסים שלנו עם העולם ולאנושיות שלנו כלפי העולם.
בדיוק עכשיו כשהעולם זימן לנו את המצב המיוחד
הזה, (מוזר ויחד עם זאת מעורר שאלות), יש לנו
הזדמנות להבין מחדש שהעולם הזה הוא מה שאנחנו
עושים ממנו והחיים של כל אחד מאיתנו תלויים בתרומה
המצטברת של מעשינו ושל הביחד שלנו.
לחצו כאן לקרוא עוד על איך לגדל חוסן נפשי בתקופת הקורונה
אז זה סיפור על עיירה בארה"ב בשם רוזטו
שבשנת 1882 יוסדה על ידי קבוצה של 11 איטלקים
שהגיעו מאזור נידח ועני בשם רוזטו באיטליה.
הם חיפשו את מזלם בארץ האפשרויות אמריקה
וחיפשו מקום בו יוכלו לעסוק במקצוע שלהם:
ההתמחות שלהם היתה כריית סלע צפחה.
קבוצה זו הגיעה בחיפושיה לאזור באנגור בפנסילבניה
וקנתה אדמות עמוסות במחצבי צפחה רבים.
לאחר שרכשו שטח אדמה גדול שהיה אז שומם,
הם משכו אחריהם עוד אלפי איטלקים ועם השנים
התפתחה שם קהילה תוססת ומאוד איטלקית באופיה,
אשר הורכבה רובה ככולה מאיטלקים שהגיעו מאותו
חבל- ארץ באיטליה.
הסיפור מתחיל כאשר ב1961 ד"ר סטיוארט וולף, אז מרצה
לרפואה באוניברסיטת אוקלהומה אשר במהלך חופשות הקיץ
בילה בחווה שלו בפנסילבניה נתקל ברופא המקומי של רוזטו
והתיידד איתו. באחת הפעמים בהם שתו בירה יחד בפאב
המקומי, שיתף אותו הרופא כי במהלך 17 השנים בהם הוא
עובד באזור, הוא מעולם לא נתקל באף מקרה של מחלת לב
של מישהו מתחת לגיל 65 מרוזטו.
בתמונה: אני בחברת זקני הכפר בפיאצה של בארי
בדרום איטליה.
סיפור זה סיקרן ואף הדהים את דר' וולף מאוד מכיוון
שמדובר היה בסוף שנות ה-50 כשעדיין לא היו
תרופות להורדת כולסטרול או תרופות אחרות לטיפול
בבעיות לב.
וולף החליט לחקור ויצא למסע שנמשך 50 שנות מחקר,
בהתחלה אסף תעודות פטירה של תושבי רוזטו, הוא
ניתח את רישומי הרופאים ואת כל התיקים הרפואיים.
אחר כך קיבל את תמיכת ראש העיר ובמהלך חודש
שלם הוא ביצע בדיקות שונות לכל אוכלוסיית רוזטו.
מה שהוא גילה היה מאוד מיוחד:
במחקר הראשון שערך בין השנים 1954 עד 1961
הוא מצא כי בעיירה רוזטו כמעט ולא היו התקפי לב.
הגברים ברוזטו בגילאים 55-64 היו בשיעור תמותה
של 1% (הממוצע הארצי היה אז 2%) וכך גם אצל
גברים מעל 65 שהיו בגם כן באחוז נמוך בהרבה מיתר
האוכלוסיה בארה"ב. גם הנשים היו במצב מצויין.
בנסיון להבין מה משפיע על מצבם הטוב והבריא של
נשים וגברים כאחד בקהילה הקטנה והתוססת, הוא
בדק את כל אותם משתנים – כלומר הדברים שבדרך
כלל אומרים לנו הרופאים שמשפיעים על הבריאות
ועלולים לפגוע בה והנה מה שהוא מצא:
לא קשור לאוכל – כולם אכלו אוכל איטלקי עתיר
פחממות גבינות ושומנים.
לא קשור לאזור גיאוגרפי – 5 ק"מ משם המצב היה
שונה לחלוטין.
לא קשור לגנים – לא נמצאה שום מוטציה או תופעה
יוצאת דופן.
לא קשור לעישון – רוב תושבי רוזטו היו מעשנים אפילו
כבדים (הלווו שנות ה-60).
לא קשור לסוג הקרקע עליה הם חיים – סלע הצפחה
אותו חצבו מהאדמה לא היתה שונה ממקומות אחרים
בארה"ב
אם כך – למה זה כן קשור?
הוא המשיך להסתובב ברוזטו גם לצרכי המחקר וגם
מכיוון שהוא יצר קשר מיוחד עם תושבי העיירה.
בעודו משוטט ברחובות הוא חיפש איזשהו מאפיין
שאולי פספס בדרך, אולי נשמט מהבנתו..
ולפתע זה היכה בו:
רוזטו בדומה לערים באיטליה – סיגלה לעצמה חיים של
קהילה מאוחדת ותוססת בה הכל מתערבב עם הכל,
אנשים יושבים ברחובות ילדים וזקנים הם חלק מהקהילה,
הכל מתנהל יחד באוירת חג תמידית. המון מוזיקה ברחובות,
משפחות חיות יחד בשלושה דורות – לסבא ולסבתא יש מקום
מכובד בתוך המשפחה והם שותפים נוכחים כחלק מהחיים.
הלב שלנו הוא "חיה חברתית" הוא מושפע כל כך מכל מה
שקורה סביבנו.
למה ?
נס להזכר בסיטואציה בה התרגשתם ממחווה שעשו עבורכם.
או איך הרגישה בגוף ההתרגשות לקראת מפגש חשוב?
הזכרו מה היתה התחושה הפיזית בגופכם כשהרגשתם
"אאוטסיידרים" בחברה קרובה כמו בית ספר?
מה הרגשתם בגוף? מה היתה החוויה בתור מבוגרים
בסיטואציה דומה?
חוויה של דחיה או חוסר תקשורת, עלולה לסגור עלינו
ולגרום לנו להרגיש חוסר בטחון עצום שעלול עם הזמן
לסגור עלינו עד כדי קיפאון.
אנשים שחיים במצבים של בידוד חברתי או ריחוק
רגשי, גם אם זה בתוך המשפחה, כשהם נמצאים
במצבים חברתיים, הם לעתים קרובות לא מצליחים
לתקשר ולהתחבר לאנשים סביבם מכיוון שאין להם
את הכלים של תקשורת מיטיבה ומקרבת.
להיפך – מפגש עם אנשים עלול להפוך עבורם לחוויה
ממשית של כאב.
נחזור לפתרון התעלומה:
לאחר שחפר בנתונים וניסה למצוא את הקו המחבר לפתע
הכל התחבר:
דר' וולף זיהה את הסיבה ללבבות השלמים בהוויה של רוזטו.
אוירה חמה, מלוכדת, תוססת, מאפשרת, מקבלת כל אחד
ללא הבדל גיל מין, מצב או נכות.
הקבלה וההכלה הזו בה "טבלו" התושבים ברוזטו מאפשרת
ללב להתרחב ולהפתח.
שייכות ותחושת הביחד מעצימות את התחושות ומחזקות.
לא סתם הביטויים בשפה שלנו מדברים על איברים בשפה
של רגשות ולב הוא הראשון ביניהם.
————————————————————————
הנה כמה עובדות "מרחיבות לב" על הלב שלנו:
- הלב שלנו פועם כ100,000 פעמים ביום!
- בכל יום הלב שולח 2,000 ליטרים של דם לגופנו!
- הלב שלנו הוא בסה"כ בגודל האגרוף שלנו!
- הלב שלנו מזרים דם דרך 100,000 ק"מ של כלי הדם
שמזינים את האיברים והרקמות שלנו.
לצורך השוואה – היקף כדור הארץ הוא כ-40 אלף ק"מ
בלבד והמרחק בין כדור הארץ לירח הוא כ-300 אלף ק"מ!!! - הלחץ שהלב אנושי יוצר בפמפום שלו כל כך עצום, עד
שהוא מסוגל להשפריץ דם לגובה של תשעה מטרים!
שזה בערך גובה בניין של 3 קומות!!
————————————————————————-
אז דר וולף קרא לתופעה "אפקט רוזטו" והגדיר אותה כתופעה
לפיה קהילה מאוחדת חווה שיעור מופחת של מחלות לב.
הקהילה הרפואית לא ממש קיבלה את הגישה, בעוד
הרופאים רגילים להציג רשימות ארוכות של נתונים, בא
דר וולף ודיבר על היתרונות של ארוחות משפחתיות או על
שלושה דורות שחיים יחד באותו הבית או אפילו על להתעכב
לשיחת חולין עם השכן ברחוב.
אף פעם לא דובר על בריאות במונחים של קהילה.
כשקראתי את זה מייד נזכרתי בספר שקראתי ומומלץ מאוד:
"הביולוגיה של האמונה".
כאן התחברו לי הדברים עוד יותר:
דר ברוס ליפטון הוא חוקר יוצא דופן ופורץ דרך בעידן שלנו.
הוא חוקר את התא בגישה חדשנית ומיוחדת.
בתמצית אפשר לאמר על הגישה שלו:
התא הוא מיקרואורגניזם (תא או יצור זעיר שיש בו תא אחד
לפחות)
אורגניזם אחד שגדל לקבוצה של אורגניזמים =
קהילת אורגניזמים
קהילה שגדלה יחד ולומדת להתנהל יחד =
אורגניזם בפני עצמו
"הרגע בו אתה משנה את תפיסתך הוא הרגע בו אתה
כותב מחדש את הכימיה של גופך."
הנה קטע קצר מספרו "הביולוגיה של האמונה" בו הוא מסביר
כיצד הגיע לתובנות לגבי התנהגות התאים:
"ריתקה אותי המחשבה כי התייחסות לתאים כמו אל ”בני
אדם מיניאטוריים” תקל על ההבנה של הפיזיולוגיה
וההתנהגות שלהם.
הרעיון לערוך הקבלה בין הביולוגיה של האדם לבין הביולוגיה
של התא הצית בי מחדש את התשוקה שחשתי כילד כלפי המדע.
הנטייה שלי לחשוב על תאים כעל דמויי אדם התפתחה במשך
השנים שבהן ניצבתי מאחורי עינית המיקרוסקופ. במהלכן
התעוררה בי הערכה עצומה למורכבות ולעוצמה של מה שנראה
כמו גושים בעלי מבנה פשוט למדי, הנעים בתוך צלחת פטרי.
בבית הספר לומדים בדרך כלל על המרכיבים העיקריים של התא:
הגרעין המכיל את החומר הגנטי, המיטוכונדריון שבו נוצרת
האנרגיה, הקרום המגן בשוליים החיצוניים והציטופלסמה ביניהם.
אך בתוך התאים בעלי האנטומיה הפשוטה הזו לכאורה מתקיים
עולם ומלואו. התאים החכמים הללו מפעילים טכנולוגיות
שמדענים עדיין מנסים לפענח.
לא משנה איך מסתכלים על זה, מדע הביולוגיה מבוסס ברמה
מסוימת על האצלת תכונות אנושיות על מושא המחקר. בני אדם
הם יצורים חיים מרובי תאים. מטבע הדברים אנחנו ודאי חולקים
דפוסי התנהגות בסיסיים עם התאים שלנו.
אילו היה ניתן למזער בני אדם לגודל של תא יחיד כדי שנוכל
לראות את הגוף שלנו מנקודת מבט זו, ההסתכלות שלנו על
העולם הייתה שונה לגמרי.
מנקודת מבט זו הגוף שלנו כבר לא נראה כמו ישות אחת אלא
כקהילה שוקקת חיים של יותר מחמישים טריליון תאים בודדים."
הקהילה המדעית של שנות ה'60 לא הצליחה להבין את מה
שאנחנו מבינים היום הרבה יותר טוב אפילו רק באינטואיציה שלנו.
בעידן זה העולם הפך לקהילה אחת גדולה וההבנה שהרמוניה
ותקשורת טובה ובונה בכל מימד אנושי – רגשי ופיזי היא הבסיס
הכי חשוב ומשמעותי להמשך קיומנו על פני הכדור שלנו.
ההבנה הזו היום חזקה וברורה יותר מתמיד ומי שמובילים את
השינויים הם אלה שממשיכים לחקור ולפרוץ דרך באמצעות
חיבור החלקים בפאזל הגדול של היקום שלנו.
כפי שאמר כנראה אריסטו והגשטאלט אימצו זאת:
"השלם הוא יותר מסך חלקיו"
נחזור לדר וולף והמחקר שלו – מחקר שנמשך לאורך 50 שנה.
בסופו של דבר קרה מה שניבא הדר' וצוותו – ככל שקהילת רוזטו
"פרמה" – הפרה את המבנה החברתי האיטלקי שלה והפכה אמריקנית
יותר בשנים שלאחר המחקר הראשוני, שיעור מחלות הלב עלה
והפך עם הזמן לדומה לשאר אוכלוסיית ארה"ב.
תודה ענקית על הצילומים המדהימים של הצלמת בלה שחר הלל
מעניין מה לקחת ממאמר זה?
הכנסו לכאן למדריך הנשימה וקבלו שקט פנימי וריפוי
אם אתם רוצים לעשות שינוי אמיתי ומשמעותי – אתם מוזמנים להתקשר
או לשלוח הודעה ולשאול אותי איך אני יכולה לעזור:
050-3882266
אהבה,
אלה
